ורחץ ידיו
ורחץ ידיו / משה מזוגלי-פטל
קדש, שם עמדנו לפני הכניסה. ופונינו,
ונסענו לנו אל אדם ואדמה.
ורחץ ידיו על העגלה, ואמר: ידינו לא שפכו.
ועוף השמים לא הוליך את הקול אל ארץ גזרה:
איש לא צייץ ואדם לא צפר, דעתו לעצמו כל אחד שמר,
ואיש לא ידע מי אכל מן הפרי האסור בחבלי בוץ -
הקושר את הדורות זה אל זה בבלי דעת.
כרפס התרפס אך אחר הרהיב עוז אל רֵעו,
כנים ולא נים - הוא נרדם על משמרתו.
יחץ את הים ונקרע לגזרים עת ראה את הארץ מנגד...
" ערב עבדך לטוב, כי עבדך ערב את הנער! "
מגיד דבריו ליעקב: " עוד יוסף חי, ואין הוא בעיר המודחת! "
נפל דבר אחר שקרע בתר אות, וקרא בקלף התורות,
רחצה במים ועלתה מהם, נקיית מחשבה,
שחן נעוריה נמסך על פניה.
- מוציא לאור את המוסתר מן העין בסיפוק ממצה,
ברדת הדלי לדלות מן הבאר, והברד טעים וקר.
מרור בכיו ודמעותיו זולגות, באמרו כביכול:
" ארבה את זרעך כחול "
כורך בלואות סביב רגליו וזוכרך,
חשך משחור תוארך!
שְׁלָחָן... לאן?
מִכַּתּ הנביאים הניבאים נסמכת,
עורך ומכין לפקודה. כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל הנני. מצפון נפתח אל מצפן לבי, ברך אכרע ועל שברך אבכה,
בכור נצרפו כל הסיגים והנותר הואר באש - מבהיק וכסוף.
הַלַּיִל נֵירָצֶה?
